סיפור ילדותו של בועז פמסון בשוק מחנה יהודה שבירושלים
סיפור ילדותו של בועז פמסון בשוק מחנה יהודה שבירושלים
כשמלאו לי שש שנים עזב אבי את הבית לצמיתות. על אמי הוטל עול פרנסתם של שישה ילדים: אני, אחי, שלוש אחיותיי ואחותה של אמי שהייתה בגילנו. לא היה אפילו אדם אחד שיכול היה לסייע לנו.
אחיותי הגדולות ציפי וכוכי שנת 1966
אני בן שלוש וחצי וציפי אחותי הגדולה מלווה אותי 1969
על ברכיי אמי 1966 כבר אם לארבעה
לאחר שחזרה אמי מהדואר וגילתה שאבי לא הפקיד את דמי המזונות שבין כה וכה היו מועטים,
גם בעל המכולת כבר לא הסכים לרשום אף לא כיכר לחם אחת. הובטח לו תשלום עוד היום
וההסבר של אמא על העיכוב במזונות לא עזר .
הוא צעק על אמי מול לקוחות "גברת אני לא לשכת הסעד!"
שבנו הביתה בידיים ריקות ואמי שוב מיררה בבכי.
ניסיתי להפעיל את מלוא כוח המחשבה שלי, למצוא פתרון כיצד להרוויח כסף ? ולעזור לאמא .זה בער בעצמותיי באוטובוס, בכיתה, בערב לפני השינה, בכל דבר שראיתי מיד ניסיתי לבדוק האם יש פוטנציאל לרווח כספי?
רגשי האשמה היו גדולים מאוד שעוד לא מצאתי פתרון הולם לפרנס את אמא ואחיי. התנאי להרדם היה שאני יודע, למרות שלא כולם ישנו שבעים, שאני אנסה שוב מחר להרוויח כסף . המכשול הגדול ביותר לפרנס היטב את אמי ואחיי זו העובדה שאני בן שש.
מעולם לא הצלחנו לסלוח לאבא על שהיה אלים מאוד כלפי אימא ,על כך שהבטיח להקשות
עליה כאשר הוציאה צו הרחקה נגדו. הוא הבטיח לה שתיתחרט כאשר לא יהיה לילדיה מה לאכול.
נראה אז אם היה נכון להוציא צו הרחקה נגדי !!!
בארבעים שנים האחרונות ראיתי אותו פעמיים ופעם אחת באקראי בתחנה המרכזית בתל אביב כאשר
אני בדרך לבסיס עם מדי צה"ל, הוא נכנס לאותה חנות הפלאפל וביקש מנה פלאפל. לא היה סיכוי
שאבא יזהה אותי בכל זאת עברו שלוש עשרה שנה ואני מזוקן. אני זיהיתי אותו מיד, הקול שלו, התמונות
שיש לנו באלבום, הוא לא השתנה. אימא סיפרה לנו שיש לנו ארבעה אחים למחצה שגרים בתל אביב ,
מישהו סיפר לי שהבן של אבא שלי ממש דומה לי ,השארנו את הסקרנות לבינתיים ארבעים שנה בצד
כדי לא לפגוע באימא.
כאשר ראיתי את הסרט "פרידות", אז הבנתי שאני סובל מתסביך נטישה נוראי מאז נטישתו של אבא שלי .
"פרידות" – תיאור קצר של הסרט :
סיפור הסרט הוא על גבר יפני אשר ניקלע לקשיים פיננסיים ומסכים לעבוד בעבודה הכי משפילה
בעיירה ,כמנקה גופות בטקסי ההלוויה המסורתיים בעיירה ביפן. תפקידו היה לנגב בסמרטוטים
לחים גופות טריות ולהכינן לטקס הפרידה. במהלך העבודה הוא עובר תהליך נפשי, מתמודד עם
זיכרונות יחסיו עם אביו, אשר נטש אותו כאשר היה ילד.
כל הזמן חוזרים ומראים אותו כילד עם אביו בסמוך לחוף ים ואבא שלו אומר לבנו הקטן : תאסוף
אבן מחוף הים שתחושת האבן וצורתה תכיל את כל הרגשות שלך כילד, אלי כאבא שלך . אני גם
אתן לך אבן המכילה את רגשותי אליך. אז הילד מחפש את אבן הכי חלקה, הכי חזקה, הכי יפה
והכי נעימה, אבן בגודל של מישמש ומוסר אותה לאביו שהיה מאוד מרוצה מבחירת האבן העוצמתית.
יום אחד הוזמן לנגב גופת דייג זקן שמת זה עתה ...ואז גילה שזה אביו אשר נטש אותו לפני שלושים שנה.
הוא החליט להביא את אשתו, אהובתו ולנגב את אבא על פי המסורת. הוא מנסה לפתוח בחוזקה את
ידי אביו המת, אשר אוחז בחוזקה עיקשת כמת, דבר מה בשתי ידיו. לאחר מאבק עיקש לפתוח אצבע
אצבע של אבא ,ראה כי אבא אוחז את האבן שמסר לו לפני שלושים שנה והבין שאבא החליט להאחז
בזיכרון זה ברגע מותו. אז הוא התפייס עם אביו המת.
הנה הקטע מהסרט שלקח לי חודש ימים להתאושש ממנו :
הנה התקציר ולאחריו הקטע עם האבא
תמיד כל ילדי צחקו עלי, שאני בוכה שעות בסרט המצוייר "מוצאים את נמו", סיפור על אבא
דג שהלך לחפש את בנו האובד.
גרנו בשוק מחנה יהודה בירושלים, ברחוב האשכול 1, בדירת חדר וחצי שאימא קיבלה מהרווחה.
בדיוק מול חומוס "רחמו" בשוק הפשפשים, בבניין היו שירותי פח משותפים לכל הדיירים.
למגורים בסמוך לשוק היו יתרונות, הם אפשרו לי ללמוד את הלקחים הראשונים שלי בתחום המסחר.
לאחר שהתמקמנו במעוננו החדש גמלה בליבי החלטה למצוא עבודה. ניגשתי לכל הדוכנים בשוק,
עברתי מחנות לחנות ושאלתי: "צריכים עזרה? אני מעוניין לעבוד".
מיד שאלו אותי "בן כמה אתה?".
נראיתי בוגר מכפי גילי (היום אני מטר תשעים, אז נראיתי כבן שתיים עשרה) ועניתי שאני בן שמונה.
על מנת להגדיל את הסיכויים לקבל את העבודה, מפני שחששתי שלא יקבלו לעבודה ילד בן שש .
בסופו של דבר נשכרתי כעובד בדוכן דברי מאפה, בתפקיד מסדר עוגיות וביסקוויטים בקרטונים
המוצגים לצרכנים. לאכזבתי, בסוף היום היה שכרי שקית נייר חומה וקטנה של שברי ביסקוויטים.
לא הייתי מעוניין להמשיך לעבוד בעד השכר הזה והתפטרתי.
בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר,הירקן לא ידע שאני בן שבע וחצי הוא שאל: "אתה מסוגל למסור אבטיחים?". "בוודאי" עניתי "איזו שאלה...".התחלתי לפרוק משאית אבטיחים התביישתי לבקש הפסקת שירותים ולאחר כאלף אבטיחים לא יכולתי להתאפק יותר והטלתי את מימי במכנסי הקורדרוי שלי, קיוויתי שאף אחד לא ישים לב...
את מקום העבודה השני שהצלחתי להשיג באקראי, באחד הטיולים הליליים שלי בשעה שלוש
וחצי לפנות בוקר. נהגתי להסתובב בשוק עם שק לבן מניילון כשאני אוסף לאמא ירקות ופירות נטושים.
הייתי ממיין את הטובים ביניהם, אמא הסבירה לי על העגבניות שהבאתי, שאלה עגבניות שממש מתאימות
לשקשוקה ואפשר בקלות לקלף עם סכין את החלק הרקוב, לשטוף, והכול בסדר גמור.
באחד הלילות הללו ראיתי משאית הפורקת אבטיחים לתוך דוכן של ירקן. תמיד הבטתי מהצד כדי ללמוד,
לכן שמעתי את הירקן שצעק על נהג המשאית:
"איך שלושתם לא הגיעו? איך נפרוק את הסחורה?"
שאלתי בביישנות "אתם צריכים עזרה? אני מעוניין לעבוד" .
הירקן נעץ בי מבט בוחן. עיניו היו אדומות מעשן הסיגריה התלויה בין שפתיו, מכנסיו היו תלויות ברישול
על חצי ישבנו החשוף.
הוא שאל: "אתה מסוגל למסור אבטיחים?".
"
בוודאי" עניתי "איזו שאלה...".
"אז יאללה יאללה תעלה על המשאית" הוא אמר, "חסרים לי שלושה עובדים שלא הגיעו אני
אתן לך משהו בסוף".
עליתי למשאית וקיבלתי הסבר: "אתה אוחז באבטיח ומוסר אותו במרחק של שלושה מטרים
למי שעומד בקצה המשאית, כך אנחנו מתמסרים. יש בערך אלפיים אבטיחים".
לאחר חמש מאות אבטיחים לערך, השרירים בידיי נתפסו מעט, אבל התביישתי להתלונן.
התביישתי לבקש הפסקת שירותים ולאחר כאלף אבטיחים לא יכולתי להתאפק יותר והטלתי
את מימי במכנסי הקורדרוי שלי, קיוויתי שאף אחד לא ישים לב... לאחר כאלף חמש מאות
אבטיחים לערך, עמדתי להתעלף, זה היה מעבר ליכולת הפיזית שלי. בעל דוכן האבטיחים
ראה שאני מתנדנד ואמר לי "יאללה תלך הביתה אנחנו נסתדר".
לדאבוני הוא נתן לי את שכרי בצורת חמישה אבטיחים שנשברו בזמן ההתמסרויות.
שוב לא הייתי מרוצה מהשכר.
אני חושב שאז הבטחתי לעצמי שאהיה אדון לעצמי ואת העובדים שלי אף פעם לא אקפח.
לא אעשה "סחבת" עם השכר שלהם ולא אאכזב אותם. אני מאמין שהעובד הוא הדבר החשוב
ביותר שקיים בבית העסק.
רוב הזמן אנחנו הילדים, היינו לבדנו בבית מפני שאמי עבדה בשלושה מקומות עבודה:
כאשר הוא שחרר אותי אספתי מיד את הפרחים שאיגדתי ליד דוכן הפרחים ורצתי מבוהל הביתה ,
סיפרתי לאמא ולדוד אחי הגדול.
אחי אחז בידי ואמר לי "בוא ותראה לי אותו!!" דוד אחי התעמת איתו צרח עליו, איים עליו ,אבל היום אני
יודע לעשות חשבון .אומנם דוד אחי היה נראה לי גדול אבל אני הייתי בן שבע וחצי ודוד היה בן אחד
עשרה וחצי. איזו מטלה הטלתי על אחי להתעמת עם אדם בן חמישים שישים.
זאת הייתה הזדמנות גדולה מאוד בחיי ,לבחור להיות ילד מסכן שנפגע ולהרוויח תשומת לב מכולם ,
להיות המסכן הגדול ביותר עם קבלות .
אך לא היה זמן להתאבל על המקרה יותר מיום אחד, היה צריך לעזור לאמא באמת, המשכתי לנהל את
עסקיי ולהמשיך קדימה.
מדליק נר חנוכה בגן
כמובן שבגדים ונעליים היינו מקבלים מדודים ושכנים טובים , גדלתי כל כך עני שלא הייתה לי כל ברירה
אלא לגדול ולהיות עשיר.
אופציה אחרת לא הייתה קיימת בכלל, המשכתי לחפש "חלטורות" וסייעתי לאמי לרכוש מוצרי מזון ולשלם
תשלומים.
למדתי בבית הספר "דוד סטון"בירושלים בכיתות: א', ב', ג', בכיתה ג' נשרתי מבית-הספר. אמא בשיתוף
עם הרווחה, עשתה מאמצים לשלב אותי במסגרת לימודים כלשהי, לכן נשלחתי לבית הספר "הישיבה העגולה"
בקריית מנחם בירושלים.
עד מהרה עברתי ל"פנימיית מוצא",פנימייה חרדית בירושלים.
לאחר שמונה חודשים שבתי הביתה ומשם עברתי לפנימיית "טוקאיר",פנימייה טיפולית לילדים ונוער
בפרדס חנה. לאחר שנה וחצי הועברתי לכפר הנוער "מאיר שפיה" בזיכרון יעקב.
אני זוכר היטב שהזמינו את אימא להגיע ולקחת אותי מכיוון שאני מפריע לכיתה שלמה ללמוד !!
המנהל אמר לאימא "הגיעו מים עד נפש " תיקחי אותו לאיזה מוסד מיוחד.
אימא שהגיעה לזיכרון יעקב בטרמפים, לקחה אותי והתחילה לנסות ולעצור טרמפים כאשר היא
מחבקת אותי ביד אחת ובצניעות מתביישת מושיטה יד לטרמפ.
באחת הצמתים המתנו יותר מדי זמן ופתאום בתוך החושך שטף אותנו גשם כבד , היא חשבה שבחסות
המבול ששטף אותנו לא ראיתי את פרץ הדמעות שלה.
לא הייתי צריך לראות דמעות, שמעתי את הנשימות הקטועות דרך הבטן של אימא ,היה לי ברור שאני
לא אהיה עני כמוה והיה לי ברור שאני אעזור לאימא ,והיה לי ברור שאני לא מחכה לגיל שמונה עשרה
כמו שהציעו הדודים אני מתחיל מיד להשיג כסף. אין משמעות לגיל שלי.
היום כאשר אימי זקנה כתבתי לה שיר תודה וסליחה לאימי הטובה
שיר תודה וסליחה לאימא ( פמסון בועז 5.3.13 ) סלחי לי אמי , התבגרת ולא הספקתי לגמול לטובך וכשינקתי את אהבתך ידייך הטובות הוסיפו ללטף וליבך היה נכון תמיד ,שרק יהיה לי טוב וזקנת ונזקקת לעזרתי באומרך - איני זקוקה לכלום בני . לו הקשבתי למילים בהיפוכם ואין חימום בביתך, ומזון סביר את לא מסגת , וכאילו לא ראיתי את מצבך מדרדר, בעודי עסוק באיזה רכב לשדרג ולמצוא את הטלוויזיה החדישה ביותר. אנוכי, אנוכ...י !! .......... כל מה שליטפו אותי ידייך ,וכל שהאכילו אותי שכחתי לגמול לטובך. אין צורך להעניש אותי אימא !! די מספיק את שאשא במצפוני . ומשנחנק גרוני , תרופה לא תרפא החוטא לאמו גזר דינו הוא ,שארית חייו . תודה רבה אימא יפה שלי שנכוות כשבדקת את המים לפני שטבלת את גופי אימא יפה שלי , ומה עשית את בעולם לעצמך ? רק גידלת אותנו שישה, מתחתית מעמקי האלפיון התחתון. ללא השכלה ,ללא מקצוע ,ואת לבד לבד בשם גורלך סליחה אמי ,כי זה האכזר לא הסתפק , שנותרת לבד בת עשרים וחמש . וכשאבא יבוא לבקר, שלא מידי יכאב לך ,כשהוא בחוזקה מכה מתרוצצת בין שלוש עבודות בשכר מבייש ,עם סימנים בפנים וילד נרקומן קשה קשה , וילד חולה קשה קשה ולגורלך לא די סליחה ותודה אימא ..אגש להתמודד עם שארית חיי.
לכל בתי הספר הללו היה מכנה משותף אחד: לא באמת למדתי בהם. כל המוסדות האלו, סיפקו
לאימי תעודות בהן היה רשום: לא היה נוכח.
אפשר לומר שגדלתי ולמדתי בשוק מחנה-יהודה כמוכר פרחים, פטרוזיליה ונענע. נוסף על כך