כניסה לחברים רשומים



עקבו אחרינו

צור קשר

*
*

קורס מקוון בועז פמסון 101 שיעורים כיצד להגדיל הכנסות

סיפור ילדותו של בועז פמסון בשוק מחנה יהודה שבירושלים

 

 

 

 

כשמלאו לי שש שנים עזב אבי את הבית לצמיתות. על אמי הוטל עול פרנסתם של שישה ילדים: אני, אחי, שלוש אחיותיי ואחותה של אמי שהייתה בגילנו. לא היה אפילו אדם אחד שיכול היה לסייע לנו.

 

אחיותי הגדולות ציפי וכוכי שנת 1966

 

 

 

 

 

אני בן שלוש וחצי וציפי אחותי הגדולה מלווה אותי   1969

 
 
 
 
 
 
על ברכיי אמי 1966 כבר אם לארבעה  
 

 

לאחר שחזרה אמי מהדואר וגילתה שאבי לא הפקיד את דמי המזונות שבין כה וכה היו מועטים,

גם בעל המכולת כבר לא הסכים לרשום אף לא כיכר לחם אחת. הובטח לו תשלום עוד היום

וההסבר של אמא על העיכוב במזונות לא עזר .

 

הוא צעק על אמי מול לקוחות "גברת אני לא לשכת הסעד!"

שבנו הביתה בידיים ריקות ואמי שוב מיררה בבכי.

 

ניסיתי להפעיל את מלוא כוח המחשבה שלי, למצוא פתרון כיצד להרוויח כסף ? ולעזור לאמא .זה בער בעצמותיי באוטובוס, בכיתה, בערב לפני השינה, בכל דבר שראיתי מיד ניסיתי לבדוק האם יש פוטנציאל לרווח כספי?

רגשי האשמה היו גדולים מאוד שעוד לא מצאתי פתרון הולם לפרנס את אמא ואחיי. התנאי להרדם היה שאני יודע, למרות שלא כולם ישנו שבעים, שאני אנסה שוב מחר להרוויח כסף . המכשול הגדול ביותר לפרנס היטב את אמי ואחיי זו העובדה שאני בן שש.

 

מעולם לא הצלחנו לסלוח לאבא על שהיה אלים מאוד כלפי אימא ,על כך שהבטיח להקשות

עליה כאשר הוציאה צו הרחקה נגדו. הוא הבטיח לה שתיתחרט כאשר לא יהיה לילדיה מה לאכול.

נראה אז אם היה נכון להוציא צו הרחקה נגדי !!!

 

בארבעים שנים האחרונות ראיתי אותו פעמיים ופעם אחת באקראי בתחנה המרכזית בתל אביב כאשר

אני בדרך לבסיס עם מדי צה"ל, הוא נכנס לאותה חנות הפלאפל וביקש מנה פלאפל. לא היה סיכוי

שאבא יזהה אותי בכל זאת עברו שלוש עשרה שנה ואני מזוקן. אני זיהיתי אותו מיד, הקול שלו, התמונות

שיש לנו באלבום, הוא לא השתנה. אימא סיפרה לנו שיש לנו ארבעה אחים למחצה שגרים בתל אביב ,

מישהו סיפר לי שהבן של אבא שלי ממש דומה לי ,השארנו את הסקרנות לבינתיים ארבעים שנה בצד

כדי לא לפגוע באימא. 

 

כאשר ראיתי את הסרט "פרידות", אז הבנתי שאני סובל מתסביך נטישה נוראי מאז נטישתו של אבא שלי .

 

"פרידות" – תיאור קצר של הסרט :

סיפור הסרט הוא על גבר יפני אשר ניקלע לקשיים פיננסיים ומסכים לעבוד בעבודה הכי משפילה

בעיירה ,כמנקה גופות בטקסי ההלוויה המסורתיים בעיירה ביפן. תפקידו היה לנגב בסמרטוטים

לחים גופות טריות ולהכינן לטקס הפרידה. במהלך העבודה הוא עובר תהליך נפשי, מתמודד עם

זיכרונות יחסיו עם אביו, אשר נטש אותו כאשר היה ילד.

 

כל הזמן חוזרים ומראים אותו כילד עם אביו בסמוך לחוף ים ואבא שלו אומר לבנו הקטן : תאסוף

אבן מחוף הים שתחושת האבן וצורתה תכיל את כל הרגשות שלך כילד, אלי כאבא שלך . אני גם

אתן לך אבן המכילה את רגשותי אליך. אז הילד מחפש את אבן הכי חלקה, הכי חזקה, הכי יפה

והכי נעימה, אבן בגודל של מישמש ומוסר אותה לאביו שהיה מאוד מרוצה מבחירת האבן העוצמתית.

יום אחד הוזמן לנגב גופת דייג זקן שמת זה עתה ...ואז גילה שזה אביו אשר נטש אותו לפני שלושים שנה.

 

הוא החליט להביא את אשתו, אהובתו ולנגב את אבא על פי המסורת. הוא מנסה לפתוח בחוזקה את

ידי אביו המת, אשר אוחז בחוזקה עיקשת כמת, דבר מה בשתי ידיו. לאחר מאבק עיקש לפתוח אצבע

אצבע של אבא ,ראה כי אבא אוחז את האבן שמסר לו  לפני שלושים שנה והבין שאבא החליט להאחז

בזיכרון זה ברגע מותו. אז הוא התפייס עם אביו המת.

 

הנה הקטע מהסרט שלקח לי חודש ימים להתאושש ממנו :

 

  הנה התקציר ולאחריו הקטע עם האבא

 

 

 

תמיד כל ילדי צחקו עלי, שאני בוכה שעות בסרט המצוייר "מוצאים את נמו", סיפור על אבא

דג שהלך לחפש את בנו האובד.

 

 

 גרנו בשוק מחנה יהודה בירושלים, ברחוב האשכול 1, בדירת חדר וחצי שאימא קיבלה מהרווחה.

בדיוק מול חומוס "רחמו" בשוק הפשפשים, בבניין היו שירותי פח משותפים לכל הדיירים.

למגורים בסמוך לשוק היו יתרונות, הם אפשרו לי ללמוד את הלקחים הראשונים שלי בתחום המסחר.

לאחר שהתמקמנו במעוננו החדש גמלה בליבי החלטה למצוא עבודה. ניגשתי לכל הדוכנים בשוק,

עברתי מחנות לחנות ושאלתי: "צריכים עזרה? אני מעוניין לעבוד".

 

 

מיד שאלו אותי "בן כמה אתה?".

נראיתי בוגר מכפי גילי (היום אני מטר תשעים, אז נראיתי כבן שתיים עשרה) ועניתי שאני בן שמונה.

על מנת להגדיל את הסיכויים לקבל את העבודה, מפני שחששתי שלא יקבלו לעבודה ילד בן שש .

בסופו של דבר נשכרתי כעובד בדוכן דברי מאפה, בתפקיד מסדר עוגיות וביסקוויטים בקרטונים

המוצגים לצרכנים. לאכזבתי, בסוף היום היה שכרי שקית נייר חומה וקטנה של שברי ביסקוויטים.

לא הייתי מעוניין להמשיך לעבוד בעד השכר הזה והתפטרתי.

 

 

בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר,הירקן לא ידע שאני בן שבע וחצי הוא שאל: "אתה מסוגל למסור אבטיחים?". "בוודאי" עניתי "איזו שאלה...".התחלתי לפרוק משאית אבטיחים התביישתי לבקש הפסקת שירותים ולאחר כאלף אבטיחים לא יכולתי להתאפק יותר והטלתי את מימי במכנסי הקורדרוי שלי, קיוויתי שאף אחד לא ישים לב...

את מקום העבודה השני שהצלחתי להשיג באקראי, באחד הטיולים הליליים שלי בשעה שלוש

וחצי לפנות בוקר. נהגתי להסתובב בשוק עם שק לבן מניילון כשאני אוסף לאמא ירקות ופירות נטושים.

הייתי ממיין את הטובים ביניהם, אמא הסבירה לי על העגבניות שהבאתי, שאלה עגבניות שממש מתאימות

לשקשוקה ואפשר בקלות לקלף עם סכין את החלק הרקוב, לשטוף, והכול בסדר גמור.

באחד הלילות הללו ראיתי משאית הפורקת אבטיחים לתוך דוכן של ירקן. תמיד הבטתי מהצד כדי ללמוד,

 

לכן שמעתי את הירקן שצעק על נהג המשאית:

"איך שלושתם לא הגיעו? איך נפרוק את הסחורה?"

שאלתי בביישנות "אתם צריכים עזרה? אני מעוניין לעבוד" .

 

 

הירקן נעץ בי מבט בוחן. עיניו היו אדומות מעשן הסיגריה התלויה בין שפתיו, מכנסיו היו תלויות ברישול

 על חצי ישבנו החשוף.

 

הוא שאל: "אתה מסוגל למסור אבטיחים?".

"

בוודאי" עניתי "איזו שאלה...".

 

"אז יאללה יאללה תעלה על המשאית" הוא אמר, "חסרים לי שלושה עובדים שלא הגיעו אני

אתן לך משהו בסוף".

 

עליתי למשאית וקיבלתי הסבר: "אתה אוחז באבטיח ומוסר אותו במרחק של שלושה מטרים

למי שעומד בקצה המשאית, כך אנחנו מתמסרים. יש בערך אלפיים אבטיחים".

 

לאחר חמש מאות אבטיחים לערך, השרירים בידיי נתפסו מעט, אבל התביישתי להתלונן.

התביישתי לבקש הפסקת שירותים ולאחר כאלף אבטיחים לא יכולתי להתאפק יותר והטלתי

את מימי במכנסי הקורדרוי שלי, קיוויתי שאף אחד לא ישים לב... לאחר כאלף חמש מאות

אבטיחים לערך, עמדתי להתעלף, זה היה מעבר ליכולת הפיזית שלי. בעל דוכן האבטיחים

ראה שאני מתנדנד ואמר לי "יאללה תלך הביתה אנחנו נסתדר".

 

לדאבוני הוא נתן לי את שכרי בצורת חמישה אבטיחים שנשברו בזמן ההתמסרויות.

שוב לא הייתי מרוצה מהשכר.

 

אני חושב שאז הבטחתי לעצמי שאהיה אדון לעצמי ואת העובדים שלי אף פעם לא אקפח.

לא אעשה "סחבת" עם השכר שלהם ולא אאכזב אותם. אני מאמין שהעובד הוא הדבר החשוב

ביותר שקיים בבית העסק.

 

רוב הזמן אנחנו הילדים, היינו לבדנו בבית מפני שאמי עבדה בשלושה מקומות עבודה:

כמקפלת בחנות הבגדים "מעיין שטוב", כשומרת בכניסה ל"שקם" בתחנה המרכזית וארבע

פעמים בשבוע כמדיחת כלים באולם חתונות בלילות. אני זוכר היטב כיצד נהגה אמא לשוב 

בשעת לילה מאוחרת, להעיר אותנו ולחלק שאריות של עופות נגוסים ועוגיות מתוך

שקית מעוכה, היה ממש ממש טעים.

 

אחותי הבכורה ציפי נאלצה להפסיק את לימודיה בבית הספר, כדי לעבוד ולסייע בפרנסת הבית,

אך זה לא הספיק. שתי אחיותיי הצעירות כוכי ואביבה היו קטנות ולכן לא הייתה להן האפשרות

לעזור . אחי דוד המבוגר ממני בארבע וחצי שנים היה ממש ביישן. הבנתי מיד שאני נועדתי למלא

את תפקיד המפרנס.

 

ניגשה אלי אישה כבת שישים או שבעים, היא הייתה הלקוחה הראשונה שלי.

היא אחזה בחבילת שמיר ושאלה "כמה?",

עניתי לה "לירה".

היא הביטה בי ואמרה "מה פתאום?! חצי לירה",

הסכמתי מיד. הסכמתי מפני שביקשתי לראות את התשלום הראשון בחיי, ורציתי לקבלו מיד!!

 

העסק העצמאי הראשון שלי היה בגיל שבע וחצי .

צפיתי בהתעניינות רבה מאוד בדוכן הפטרוזיליה, הנענע והחסה, מכיוון שראיתי

שהרבה אנשים קונים ממנו, החלטתי שהעסק הזה מתאים לי. בעזרת סכין המטבח

של אימא קטפתי גבעולי שמיר מההר. הסתובבתי זמן רב כדי למצוא מספיק

גבעולי שמיר. אספתי את השמיר לעשר אגודות יפות בקרטון קטן קשורות בגומיות.

את הגומיות ליקטתי משאריות שנותרו סביב דוכנו של מוכר הפרחים לאחר הסגירה

ביום שישי. עמדתי במעבר השוק עם זרי שמיר מרשימים בידי, ניגשה אלי אישה כבת

שישים או שבעים, היא הייתה הלקוחה הראשונה שלי.

 

היא אחזה בחבילת שמיר ושאלה "כמה?",

 

עניתי לה "לירה".

 

היא הביטה בי ואמרה "מה פתאום?! חצי לירה",

 

הסכמתי מיד. הסכמתי מפני שביקשתי לראות את התשלום הראשון בחיי,

ורציתי לקבלו מיד!!

 

זאת למרות שידעתי שבדוכני הפטרוזיליה, הנענע והחסה, דורשים המוכרים לירה

עשרים וחמש לכל חבילת שמיר.

 

מה גם שזרי השמיר שלי היו מרשימים יותר, מהזרים הדלילים שהוצגו למכירה

בדוכן הסמוך. היא מסרה לי שני מטבעות מוזהבים של עשרים וחמש אגורות.

אני זוכר שחשבתי שהם היו כל כך גדולים ויפים, מבריקים ממש כמו מטבעות זהב.

אמרתי "תודה רבה" בערך עשרים פעמים.

 

 

 

לאחר כשעתיים, שמעתי נערה הקוראת לאמה "הנה, לילד הזה יש שמיר",

מפני שלבעל הדוכן הסמוך אזל השמיר. היה זה השיעור הראשון שלי במסחר:

כאשר יש ביקוש למוצר שלך ואתה המוכר הבלעדי, ברגע זה ניתן להעלות את

המחיר והצרכן יסכים לשלם. בלא כל היסוס ביקשתי לירה עשרים וחמש

על החבילה שלי ושילמו לי ללא ויכוח. מכרתי את שאר השמיר שלי בתוך שעה.

 

בעל הדוכן הסמוך ניגש אלי ושאל: "מאיפה אתה קונה?", עניתי לו: "אני לא קונה אני קוטף".

 

הוא אמר: "אתה משוגע? אני אמכור לך בשלושים אגורות" לחבילה.

 

זהו השיעור השני החשוב שלמדתי באותו היום: מסחר במוצר שקנייתו זולה ומכירתו יקרה

 משתלם יותר.

 

אני קטפתי את המוצר בעצמי והייתי תשוש לחלוטין מכך. לעומת זאת הייתה לי האפשרות

לקנות את השמיר בשלושים אגורות לחבילה, מבלי לעבוד שעות רבות בבוץ בהר, מה שהיה

מאפשר לי לשמור את כוחותי ולעסוק רק במסחר.

 

למחרת בשעה אחת בצהריים כאשר שבתי מבית הספר, רכשתי בשמונה הלירות שברשותי 

חמישה עשר חבילות של נענע ועוד חמש חבילות נענע, מהדוכן הפנימי שבשוק. ידעתי

שנענע הוא עשב התיבול המבוקש ביותר בדוכנו של ידידי מאתמול. אמנם בעל הדוכן הפנימי

שבשוק מכר לי את הנענע במחיר כפול של שישים אגורות לזר,אך הסכמתי לשלם כי הייתה

לי תכנית עסקית:

 

להמתין שהם ימכרו את כל הזרים שלהם, ואז למכור את הזרים שלי בלירה ושלושים במקום

לירה עשרים וחמש (מחיר השוק). לשמחתי הדברים התנהלו כמתוכנן ולאחר שש שעות 

שמונה הלירות שלי הניבו רווח של שש עשרה לירות!

 

הייתי בין הילדים העשירים ביותר בשוק.

רכשתי לעצמי 3 עוגיות סברינה מהממות עם קצפת לבנה ודובדבן מסוכר,

 

 

 

רכשתי לאימא מצרכים שונים ושמרתי כמובן לפחות שמונה לירות, ליום מסחר נוסף.

ביום למחרת בעל דוכן הנענע לא רצה למכור לי נענע, לכן רכשתי 12 זרי נענע מבעל

הדוכן הפנימי במחיר הגבוה.

 

לא רק שזה עלול היה לצמצם את הרווח שלי לשש לירות ביום, הייתה לי תחושה שאני

מתחיל יום עסקים לא מוצלח במיוחד. תחושת הבטן שלי התאמתה כאשר הגיע פקח

עירייה שצעק עלי ולקח ממני את כל זרי הנענע . הוא איים עליי שלא לעמוד ולמכור

יותר בשוק. שוב נאלצתי להמשיך לחפש אלטרנטיבות חדשות.

 

דוכן הפרחים היה עובד רק ביום שישי בשבוע. שמתי לב כי בדוכן מוכר הפרחים, נהג
המוכר להשאיר על הארץ את גבעולי ניצני הפרחים האדומים שטרם פרחו. מוכר הפרחים
השאיר גבעולים רבים כאלו סביב דוכנו מפני שהם לא נמכרו, לקוחות רוצים לקנות פרחים
כאשר הם בשיא פריחתם.

גדלתי כל כך עני שלא הייתה לי כל ברירה אלא לגדול ולהיות עשיר ,אופציה אחרת לא הייתה קיימת בכלל.

 
 

 

האזנתי ולמדתי ממוכר הפרחים כאשר הסביר ללקוחותיו, שאם ישימו את גבעולי ניצני הפרחים

ליום אחד בדלי של מים, הם ייפרחו. לאחר שמוכר הפרחים סגר והלך לביתו אספתי את גבעולי

ניצני הפרחים שנותרו, הוספתי להם עלים ירוקים מעצי האילנות וסידרתי שלושה זרי פרחים.

הנחתי אותם בדלי עם מים והמתנתי שהפרחים יפרחו , לאחר יום הם פרחו בשיא יופיים.

 

עברתי מדלת אל דלת ושאלתי "רוצים לקנות זר פרחים?".

 

מרבית האנשים (למעלה מתשעים אחוזים) אמרו לי "לא, או תעוף מפה!" או "אין לי כסף".

 

הבנתי שצריך לערוך שינוי והחלפתי טקטיקה במכירה.

 

למחרת היה יום הולדתה של אמי חשבתי שאין רע אם אנצל זאת לקידום המכירות.

בדלת הבאה בה נקשתי אמרתי:

 

"שלום, אני אוסף כסף על מנת לקנות מתנה ליום ההולדת של אימא למחר.

האם אתה מוכן לרכוש ממני זר פרחים?"

 

המהפך במכירות היה מדהים!

 

קיבלתי תמורת כל זר את המחיר הריאלי פלוס מאתיים אחוז טיפ מהקונים. זה היה שיעור נוסף:

אם תצליח לחדור לליבו של הקונה , המכירות שלך יהיו מוצלחות פי כמה וכמה.

פיללתי שיגיע יום שישי , המתנתי שירד הערב על בסטות השוק על מנת שאגש לדוכן מוכר הפרחים ,

ואבדוק כמה גבעולי ניצני פרחים ננטשו על ידי מוכר הפרחים קיוויתי שהיבול הנטוש יהיה גדול יותר

במעט הפעם , ומכיוון שהתביישתי תמיד המתנתי לערב על מנת שהשוק יהיה ריק מכל אדם.

 

 

 

סוף סוף הגיע יום שישי ובסוף היום התחיל להחשיך ,כאשר התרוקן השוק מבני אדם,

מיהרתי לדוכן הפרחים.

 

היה שם רק איש אחד לבדו בכל השוק עם מטאטא, שטיאטא את רצפת השוק בצמוד

לשירותים הציבוריים .

 

אז נפגשתי עם המשבר המשמעותי הראשון בחיי.

 

בהתלהבות רבה אספתי את ניצני הפרחים שנטש המוכר ,

 

הוא ליווה אותי אל תוך תא השירותים ונעל עלינו את הדלת

הוא הסיר את מכנסי ואת מכנסיו ,הוא היה נחוש מאוד

 

 
 

האיש שטיאטא קרא לעברי ושאל,אתה רוצה עוד פרחים הנה השאירו פה בשירותים

בוא ותיקח אני אעזור לך. עניתי לו באמת ? ואתה לא רוצה אותם בשבילך ? לא היה

לי נעים ממנו הוא היה כל כך נחמד ומזמין, כל כך חברי .

 

ניגשתי מיד לתוך השירותים וחיפשתי את הפרחים הוא ליווה אותי אל תוך תא השירותים

ונעל עלינו את הדלת הוא הסיר את מכנסי ואת מכנסיו ,הוא היה נחוש מאוד הוא הבטיח

לי שזה יהיה מהר ושהוא יביא לי כמה פרחים שאני רוצה כשנסיים להיתחבק, הוא הבטיח.

 

הוא הרים אותי לגובה חצי הגוף שלו ,ואז הוא הכאיב לי מאוד התחלתי לבכות בלחש

ככול האפשר שאף אחד לא ישמע,כפי שהוא ביקש אם השמעתי קול חזק מידיי הוא כיסה

את פי עם כף ידו תוך כדי הוא נשק לראשי ולצווארי נשיקות רטובות רבות ,הוא נשם בכבדות

כאילו הוא עומד להתפגר ולמות , מאוד הופתעתי ,הייתי בטוח שאנסים הם דאגתם של בנות בלבד .

 

 

 

 
 

בעוד אני  ממתין בכאב שישחרר אותי  נשמעה צפירת השבת .

היום בדקתי בגוגל על צפירת השבת בויקיפדיה: צפירת השבת המושמעת בשכונות דתיות בירושלים,

תזכורת לחדול ממלאכות האסורות בשבת ובחג ולהדליק את נרות השבת והחג.

כאשר הוא שחרר אותי אספתי מיד את הפרחים שאיגדתי ליד דוכן הפרחים ורצתי מבוהל הביתה ,

סיפרתי לאמא ולדוד אחי הגדול.

 

אחי אחז בידי ואמר לי "בוא ותראה לי אותו!!" דוד אחי התעמת איתו צרח עליו, איים עליו ,אבל היום אני

יודע לעשות חשבון .אומנם דוד אחי היה  נראה לי גדול אבל אני הייתי בן שבע וחצי ודוד היה בן אחד

עשרה וחצי. איזו מטלה הטלתי על אחי להתעמת עם אדם בן חמישים שישים.

 

זאת הייתה הזדמנות גדולה מאוד בחיי ,לבחור להיות ילד מסכן שנפגע ולהרוויח תשומת לב מכולם ,

להיות המסכן הגדול ביותר עם קבלות .

אך לא היה זמן להתאבל על המקרה יותר מיום אחד, היה צריך לעזור לאמא באמת, המשכתי לנהל את

עסקיי ולהמשיך קדימה.

 

 

 

 

 

מדליק נר חנוכה בגן

כמובן שבגדים ונעליים היינו מקבלים מדודים ושכנים טובים , גדלתי כל כך עני שלא הייתה לי כל ברירה

אלא לגדול ולהיות עשיר.

 

אופציה אחרת לא הייתה קיימת בכלל, המשכתי לחפש "חלטורות" וסייעתי לאמי לרכוש מוצרי מזון ולשלם

תשלומים.

         

למדתי בבית הספר "דוד סטון"בירושלים בכיתות: א', ב', ג', בכיתה ג' נשרתי מבית-הספר. אמא בשיתוף

עם הרווחה, עשתה מאמצים לשלב אותי במסגרת לימודים כלשהי, לכן נשלחתי לבית הספר "הישיבה העגולה"

בקריית מנחם בירושלים.

 

עד מהרה עברתי ל"פנימיית מוצא",פנימייה חרדית בירושלים.

 

לאחר שמונה חודשים שבתי הביתה ומשם עברתי לפנימיית "טוקאיר",פנימייה טיפולית לילדים ונוער

בפרדס חנה. לאחר שנה וחצי הועברתי לכפר הנוער "מאיר שפיה" בזיכרון יעקב.

 

אני זוכר היטב שהזמינו את אימא להגיע ולקחת אותי מכיוון שאני מפריע לכיתה שלמה ללמוד !!

המנהל אמר לאימא "הגיעו מים עד נפש " תיקחי אותו לאיזה מוסד מיוחד.

 

אימא שהגיעה לזיכרון יעקב בטרמפים, לקחה אותי והתחילה לנסות ולעצור טרמפים כאשר היא

מחבקת אותי ביד אחת ובצניעות מתביישת מושיטה יד לטרמפ.

 

באחת הצמתים המתנו יותר מדי זמן ופתאום בתוך החושך שטף אותנו גשם כבד , היא חשבה שבחסות

המבול ששטף אותנו לא ראיתי את פרץ הדמעות שלה.

 

לא הייתי צריך לראות דמעות, שמעתי את הנשימות הקטועות דרך הבטן של אימא ,היה לי ברור שאני

לא אהיה עני כמוה והיה לי ברור שאני אעזור לאימא ,והיה לי ברור שאני לא מחכה לגיל שמונה עשרה

כמו שהציעו הדודים אני מתחיל מיד להשיג כסף. אין משמעות לגיל שלי.

 

 

היום כאשר אימי זקנה כתבתי לה שיר תודה וסליחה לאימי הטובה

 

שיר תודה וסליחה לאימא ( פמסון בועז 5.3.13 )
סלחי לי אמי , התבגרת ולא הספקתי לגמול לטובך
וכשינקתי את אהבתך ידייך הטובות הוסיפו ללטף
וליבך היה נכון תמיד ,שרק יהיה לי טוב
וזקנת ונזקקת לעזרתי באומרך - איני זקוקה לכלום בני .
לו הקשבתי למילים בהיפוכם
ואין חימום בביתך, ומזון סביר את לא מסגת ,
וכאילו לא ראיתי את מצבך מדרדר,
בעודי עסוק באיזה רכב לשדרג
ולמצוא את הטלוויזיה החדישה ביותר. אנוכי, אנוכ...י !!
..........
כל מה שליטפו אותי ידייך ,וכל שהאכילו אותי שכחתי לגמול לטובך.
אין צורך להעניש אותי אימא !!
די מספיק את שאשא במצפוני .
ומשנחנק גרוני , תרופה לא תרפא
החוטא לאמו גזר דינו הוא ,שארית חייו .
תודה רבה אימא יפה שלי
שנכוות כשבדקת את המים לפני שטבלת את גופי
אימא יפה שלי , ומה עשית את בעולם לעצמך ?
רק גידלת אותנו שישה, מתחתית מעמקי האלפיון התחתון.
ללא השכלה ,ללא מקצוע ,ואת לבד לבד
בשם גורלך סליחה אמי ,כי זה האכזר לא הסתפק ,
שנותרת לבד בת עשרים וחמש .
וכשאבא יבוא לבקר, שלא מידי יכאב לך ,כשהוא בחוזקה מכה
מתרוצצת בין שלוש עבודות בשכר מבייש ,עם סימנים בפנים
וילד נרקומן קשה קשה , וילד חולה קשה קשה ולגורלך לא די
סליחה ותודה אימא ..אגש להתמודד עם שארית חיי.

 

 

 

 

 

 

לכל בתי הספר הללו היה מכנה משותף אחד: לא באמת למדתי בהם. כל המוסדות האלו, סיפקו

לאימי תעודות בהן היה רשום: לא היה נוכח.

 

אפשר לומר שגדלתי ולמדתי בשוק מחנה-יהודה כמוכר פרחים, פטרוזיליה ונענע. נוסף על כך

עבדתי כשעה ביום בחנות כלי מיטה,כמנקה.

 

עבדתי כשלוש שנים במשמרת לילה, בפלאפל "עמר" בשוק, כמנקה ואחראי לטיגון כדורי הפלאפל

בסיר השמן. לפעמים כאשר היינו עובדים עד שעה מאוחרת וכבר לא הייתה תחבורה ציבורית,ציון

עמר הבעלים נהג להסיע אותי הביתה, על פי רוב, על האופנוע שלו.

 

כנער בוגר הועסקתי כעוזר טבח ברשת המלונות "מוריה" כממלא מקום, במשך כשנה וחצי לפני

גיוסי לצה"ל. תחילה עבדתי בירושלים, אחר-כך שישה חודשים כטבח במלון "הצפון" בקריית שמונה

בתקופה בה החלה מלחמת לבנון. לאחר מכן,שמונה חודשים במלון "מוריה" אילת.

 

התגייסתי לצה"ל כלוחם בחיל השריון ,נהג טנק. הכרתי חבר חדש ניר מזרחי, מתוק, חייכן, מוכשר,

אוסף בולים מושבע. הוא היה טוען הפגזים בצוות הטנק שלי. ניר מזרחי היה תושב יסוד המעלה ,

ישוב הסמוך לקריית שמונה. במשך שנה וחצי,  יום יום היינו דבוקים אחד לשני  באותו הטנק ,באותו

החדר, אותן השמירות ביחד,תורנויות מטבח, צחוקים ,אהבה ענקית ואז, 

 

חזרתי מחופשה לאחר  שבוע בבית 20.9.1984 סיפרו לי שניר נהרג אתמול. ניר אהב מאוד לאסוף

מהשטח פגזים נפלים על מנת לעקור מהם את המצנח הקטן שבתוך הפגז, כדי לתלות את המצנח

ליופי על הקיר בחדר. ניר החליט לנסות לעקור מצנח נוסף מתוך פגז נפל ,כל החברה הזהירו את

ניר שהפגז הזה כל כך מושחר מפיח ,שאי אפשר לדעת אם זה פגז תאורה כפי שניר מאמין או פגז

נפיץ ,שזה יכול להיות ממש מסוכן. ניר השובב התעקש לדפוק על הפגז כאשר הוא מרגיע את  

החברים, שכל פגזי הנפל שהוא מצא בשטח היו תאורה ולכן הוא בטוח שגם זה תאורה, למרות

שלא ניתן לקרוא על הפגז הקטן מכיוון שהוא מושחר מדי.

 

החברים בקשו מניר שיתרחק וייקח את הפגז והטמטום שלו הרחק מהקבוצה. ניר החליט שהוא נכנס

לתא הנהג שלי ושם יעקור את המצנח הנוסף לאוסף של החדר שלנו ובחיוך המתוק שלו הוא אמר

בהומור: "אם יקרה לי משהו שלחו זר פרחים לאימי שאני אוהב אותה הכי הכי" .

 

לאחר שהתפוצץ הפגז בתא הנהג שלי הזמינו מיד את הגורמים בצה"ל ,לא היה שום סיכוי לניר שלי,

מפקד הפלוגה ניגש אלי ואמר ,אנחנו יודעים כמה היית קרוב לניר אתה משוחרר הביתה לעוד שבוע.

כל הדרך הביתה באוטובוס אני בוכה ומקלל...בוכה ומקלל ..מה עשית אידיוט !!!

 

לדף ההנצחה יזכור של חברי האהוב והיקר ניר מזרחי

 

עד היום לא מילאתי את בקשתו של ניר למסור פרחים לאימו, אני בינתיים דוחה את ביקור האבלים

כשלושים שנה. אבל לפני שש שנים התעוררתי מבוהל, חלמתי את ניר אומר לי בחלום: טוב אני מבין

יא חרא שאתה לא טוב בפרידות ולכן לא הלכת לאמי ואבי, אבל למה אתה לא בא לבקר אותי ??

מיד התקשרתי לאימא שלי ואמרתי לה: "אימא אני עכשיו הולך לבקר את ניר.

עכשיו בשתיים עשרה בלילה ,הוא ביקש."

 

אימא הצטרפה אלי,הגענו לבית העלמין הצבאי בראש פינה בארבע לפנות בוקר, אימא ביקשה

שנמתין עד שיעלה האור. ישבתי עם ניר שעה קלה וחזרנו הביתה. 

 

לאחר שאיבדתי את ניר, ביקשתי שירות של "שבוע-שבוע" (כלומר שבוע בבסיס ושבוע בבית),

גם  כדי לעזור לאימי בפרנסה. עברתי לתפקיד טבח צבאי ובשבוע בו הייתי בבית עבדתי בחנות

האופניים "מוטובקאן" של דרור ואדי פולק במרכז כלל.

 

עם שחרורי מצה"ל פתחתי חנות אופניים עצמאית עם השותף יוסי אסרף, שהפך במרוצת השנים לגיסי.

כעבור שש שנים מכרתי את חנותי לדרור פולק, המעסיק הראשון שלי בענף האופניים ופתחתי את

מסעדת "רמה החדשה" ברחוב אגריפס בירושלים.

 

המסעדה נכשלה בענק והפסדתי כסף רב.שבועיים לאחר מכן פתחתי חנות גדולה, בית מסחר לאופניים

בחיפה, אשר נסגרה לאחר שלוש שנים של פעילות.

 

בעקבות השתלשלות העניינים נחשבתי ל"מר כישלונות" בקרב משפחתי וידידי.

 

 

גם באופן רשמי הוכרזתי כ"מוגבל ביכולת החזרה" בבית המשפט (בדומה לפשיטת רגל). שבתי לירושלים

ועבדתי במסעדת "שרובר" ברחוב נעמי כשנה וחצי. מנקודה זו ואילך מצבי השתפר בהדרגה: עברתי לעבוד

כשכיר בחנות אופניים אצל חיים רוקמן ויוסי קלמנוביץ במבשרת ציון. לאחר כשנה רכשתי מהם את החנות

שהייתה חנות לממכר ותיקון אופניים ושכפול מפתחות.

 

שאפתי להתמחות בתחום המנעולנות וחיפשתי מאסטר, מורה מומחה שילמד אותי מנעולנות. להפתעתי,

לא מצאתי מנעולן שמוכן ללמד את המקצוע . לאחר חיפושים ממושכים נמצא מנעולן מהעיר העתיקה,

בעל חנות למפתחות ומנעולים מן המגזר הערבי, שהסכים ללמד אותי. במשך שמונים שבתות למדתי

בכל שבת אצל האני עלמי המורה הכביר שלי. לאחר שלמדתי ממנו כל מה שיכולתי המשכתי ללמוד

בהתכתבות עם מנעולנים בעולם. בסיועם של מתרגמים קראתי כתבים ומסמכים בנושא שכפול מפתחות

ושלטים על מנת לספק שירותי מנעולנות מתקדמים.

 

בד בבד התחלתי להציע את שירותי כמורה למנעולנות. הצעתי קורס של כארבעים מפגשים על מנת

להיות מנעולן מקצועי. הקורס לקח בין ארבעה לחמישה חודשים לערך, במחיר של שלושים ושישה אלף ₪.

מתוך עשרות פניות שקיבלתי היו לי רק שני תלמידים בשנה. החלטתי לרדת לשורש העניין ושאלתי את

המתעניינים שהחליטו לא ללמוד את הקורס, מה הסיבה? המתעניינים השיבו שישנן שתי בעיות עיקריות:

המחיר והמרחק. הם עשו את החישוב הבא: "אם אשלם לך שלושים ושש אלף ₪ ואגיע אליך לירושלים

כארבעים פעמים, הדלק יעלה לי עוד כחמש עשרה אלף ₪. בנוסף אסע אליך שעות ארוכות לירושלים,

לא אהיה מרוכז מרוב עייפות". כך נימקו את החלטתם.

 

החלטתי לעשות מאמץ ולפתור את שתי הבעיות יחדיו, הלמד לא יצטרך להגיע אלי ארבעים פעמים,

והמחיר עבור ההכשרה לא יהיה כחמישים אלף ₪ (כולל הנסיעות), אולי חמש אלף ₪ .

חשבתי על רעיון: אצלם את עצמי בכל שעות הלימוד והסטודנטים יילמדו מהסרטון.

לאחר מכן יתרגל איתי הלמד מספר פעמים מועט, כאשר את כל החומר הוא למד דרך האינטרנט.

חששתי להשקיע הרבה כסף באתר אינטרנטי יקר ומושקע.

 

לא ידעתי אם אנשים יבחרו ללמוד בשיטת הלימוד העצמי מקצוע כה מכני.לכן, החלטתי שאני משקיע

עשרים ותשעה שקלים בלבד ברעיון, מחירו של כבל המעביר נתונים מהסלולרי שלי למחשב.

 

 

 

העמדתי את הסלולרי שלי על מלחציים כחצובה והתחלתי לצלם את עצמי לתוך הסלולרי שלי, כאשר

אני מעביר את השיעור ומסביר בפרטי פרטים על כל מנעול כספת, רכב, מפתחות וכו'.

חשבתי שלרעיון שלי יש סיכוי.

 

בני המשפחה שאלו אותי מדוע אני מסתגר בחנותי שעות רבות? הסברתי שצץ במוחי רעיון להכין

קורס מנעולן מקוון, שבו אנשים ילמדו את המקצוע- מנעולן , דרך האינטרנט.

כמעט כולם הזהירו אותי שזה רעיון גרוע ביותר, שלא יצליח ויגרום לי צרות.

הנה דוגמאות לתגובות שקיבלתי לגבי רעיון זה:

 

1. "מה פתאום?! מי יקנה ממך סרטון של קורס כזה? קורס כזה לומדים רק באופן מעשי!".

2. "מה פתאום?! יקנו ממך קורס אחד ויעבירו אותו בין כל האנשים בארץ בחינם, כי אנחנו מדינה של גנבי תוכנות!"

3. "האקרים סעודים ייכנסו לאתר שלך ויאיימו עליך. תאלץ לשלם להם 'פרוטקשין' אחרת יהרסו לך את האתר".

4. "מדינת ישראל תחסל אותך! אם תלמד איך לפרוץ כספות, אחמדינג'אד עלול לפרוץ לאתר וללמוד לפרוץ

    כספות ולבסוף יפרוץ את הכספת של הכור הגרעיני אתה תוכרז כעוכר ישראל, אתה תהווה איום ביטחוני למדינה".

 

ועוד אזהרות רבות...

 

כהרגלי החלטתי לא לשמוע לאף אחד ולשאת באחריות התוצאות. אם אפסיד עשרים ותשעה שקלים לא נורא ,

ואצטרך לקפל את האגו אם זה ייכשל ולהודות שטעיתי ( שזאת הבעיה הגדולה ביותר האגו הנוראי ).

החלטתי למדוד מראש את הסיכון הכספי בבניית אתר רציני בכדי לבדוק כמה אפסיד במידה והרעיון שלי ייכשל.

קיבלתי הצעת מחיר מחברת "דרונט" על מנת להקים אתר עם מאה שעות לימוד של סרטוני הדרכה שלי, אלפי

מסמכים ותמונות כולל מילוי תכנים והגנה בסיסמאות: עשרים ושש אלף ₪. ביקשתי הצעת מחיר מצלמי חתונות,

לביצוע צילום של ארבעים סרטוני הדרכה מקוריים, כולל קריינות שלי ועריכה: שנים-עשר אלף₪. בסך-הכל שלושים

ושמונה אלף ₪. החלטתי שאני מוכן לסכן את הסכום הזה.

 

התייעצתי עם מנהל הפרסום שלי מ"דפי זהב" האם לדעתו לקוחות יירכשו את קורס מנעולן מקוון? הוא היה סקפטי

מאוד אך בכדי לא להפיל את רוחי הוא אמר:

"תראה, אולי יהיו לקוח או שנים בחודש, לך תדע". הוא אמר זאת לאחר שראה שכבר השקעתי את כולי לרעיון

הזה והוא לא רצה לאכזב אותי,אולם מבחינה שיווקית הוא היה בטוח שהרעיון לא ייצלח.

 

לאחר שמונה חודשי עבודה אינטנסיביים האתר היה מוכן ועלה לאוויר בשם: "קורס מנעולן מקוון מאת פמסון בועז ".

בשלב הראשון המתנתי ללקוחות ו...כלום לא קרה.

חודשיים וחצי של המתנה ופרסום בבלוגים בגוגל ובפייסבוק ,לא סייעו למכירה, אף לא מכירה אחת בודדה.

הבנתי שיצרתי "סוס מת".

 

לאחר מכן עלה בליבי הרעיון לנסות ולפרסם בעיתון המקומי. להלן תוכן המודעה:

 "קורס מנעולן מקוון דרך האינטרנט .לפרטים טלפון...".

 

 

התקשרו כעשרה אנשים לבקש פרטים השיחות היו בסגנון הבא:

 

מתעניין: "התקשרתי לגבי הקורס. במה מדובר?"

אני: "אני מלמד מנעולנות דרך האינטרנט".

מתעניין:"האם אתה מספק לי תעודה של מנעולן?"

אני: "כן".

מתעניין: "ומי אתה? האם אתה מנעולן רגיל או בעל תפקיד בכיר בענף המנעולנות בישראל?".

אני: "אני מנעולן, בעל חנות למנעולים".

מתעניין: "האם יש לך אישור ממשטרת ישראל?"

אני: "לא".

מתעניין: "ומה עם תרגול מעשי?"

אני: "בקורס הזה אין, אבל אני מלמד קורס מעשי בעלות של שלושים ושש אלף ₪".

 

 

כך התנהלו מרבית השיחות. למדתי משאלות הלקוחות, מה עלי לשפר בקורס המת שלי:

ראשית,ללקוחות היה חשוב לדעת מה תפקידי, שאהיה בעל סמכות בענף המנעולנות בישראל,

כך התעודה שיקבלו ממני תהיה מרשימה יותר. ניגשתי אל משרד המשפטים לרשם העמותות

ובקשתי להירשם כ"עמותת מנעולנים מקצועיים בינלאומית" המלמדת מנעולנים ומדפיסה תעודות

מנעולן.הוסברו לי התנאים להקמת עמותה. בעזרת עורך הדין שלי ערכתי את הסידורים הנדרשים

 להקמת העמותה. המנעולנים שצירפתי לעמותה שלי, בחרו בי להיות יו"ר עמותת המנעולנים בישראל.

 כך הפכתי לאדם בעל תואר מיוחד בתחום המנעולנות: יו"ר עמותת המנעולנים בישראל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שנית, הלקוחות רצו בנוסף לקורס האינטרנטי גם שיעורים מעשיים.לכן סיכמתי עם תלמידים בוגרים

שלי מן העבר, שיקבלו שכר בעד מספר תרגולים מעשיים עם הלמדים החדשים. התחייבתי לעשרה

מפגשים מעשיים שיערכו באופן פרטני, אחד על אחד, לתלמידי הקורס המקוון.

שלישית, ללקוחות היה חשוב שאהיה מנעולן בעל אישור משטרתי, לכן נגשתי אל המשטרה והוצאתי

את הרישוי והאישור המשטרתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

לאחר שהפקתי את הלקחים וערכתי את ההתאמות והשינויים הנדרשים פרסמתי את הקורס במילים הבאות:

 

"קורס מנעולן מקוון מאת פמסון בועז, מנעולן מקצועי המכהן כיו"ר "עמותת המנעולנים

המקצועיים". הקורס הוא קורס מקוון הנלמד דרך האינטרנט. השיעורים מצולמים ונמסרים כסרטונים. הם

כוללים שיעורי בית המכינים אותך לשיעורים מעשיים איתי ועם הפורצים המקצועיים שלי. בסוף הקורס תוענק

לך תעודת מנעולן מקצועי ותצורף לעמותת המנעולנים,עמותה הרשומה ברשם העמותות של משרד

המשפטים במדינת ישראל.

 

 

פמסון בועז, מנעולן המאושר על ידי משטרת ישראל מספר רישוי 101301".

 

 

 

ו... התחלתי למכור קורסים! לפחות שלושה בחודש, כשמונה עשרה אלף ₪ הכנסה נוספת בחודש.

בעקבות הצלחת הקורס היה תקציב שאיפשר להתקדם והחלטתי שאני מפרסם ברדיו ברשת ב', רשת ג',

ברדיו המקומי והארצי.

 

ביקשתי מרשם העמותות למסור לי נתונים: כמה עמותות למנעולנים יש בישראל וכמה מנעולנים רשומים,

בכלל העמותות הרשומות. בעת הבדיקה היו כמאה תשעים ושש מנעולנים מוסמכים רשומים. נעזרתי

בורד חן, מנכ"ל משרד הפרסום והכלכלה "נקודת איזון", שילווה וידריך אותי כיצד לפרסם ברדיו ומה

לומר בשידור? על פי הצעתו, בקשתי מ"דפי זהב" נתונים כגון: כמה קריאות יש למנעולנים בשנה?

בדקתי ב"גוגל" כמה חיפושים בשנה נעשים למנעולן בישראל? ביקשתי מ"בזק 144" לבדוק כמה קריאות

יש להם בשנה למנעולן או פורץ מנעולים. בעזרת נתונים אלו ההערכה היא, שבשנה יש כשני מיליון מאה

שישים וארבע אלף קריאות למנעולנים בישראל. נעזרתי בנתונים אלו לצורך הפירסום ברדיו.

 

תשדיר הפרסום ברדיו לקורס המקוון, נשמע כך :

 

 

"בישראל מאה תשעים ושישה מנעולנים מורשים, פחות ממאתיים!

בכל שנה מתקבלות יותר משני מיליון קריאות למנעולנים מוסמכים לפריצת דלת או כספת.

שמי פמסון בועז, יושב ראש עמותת המנעולנים הבינלאומית. היום גם אתה יכול ללמוד בכיתה

או מהבית את כל סודות המקצוע. לקבל תעודת הסמכה מהעמותה ולהרוויח בעבודה מכובדת.

הקש באינטרנט "בית ספר לשכפול " או התקשר 1800216060". אנא לחץ על מנת לשמוע.

 

 

 

 

 

  התשדיר הזה היה קצת מפחיד אז לא שידרנו אותו מעולם

אנא לחץ על מנת לשמוע

 

 

 

 

אז גיליתי שיש הרבה לקוחות מהמגזר הערבי,המתעניינים בקורס

ובצעתי מיד תשדיר בערבית ברדיו רשת ד', רשות השידור בערבית.

עלות הפרסום ברשת ד' בערבית הייתה זולה במיוחד ,

אלפיים שקלים לעשרה תשדירים ,שהניבו מעל מאה אלף שקל הכנסות

ניגשתי למורה שלי שילמד אותי כיצד לקרין בערבית את התשדיר ,הנה התשדיר בערבית:

 

 

 

 

 

 

 

 

ואז שידרנו בחודשים המאוחרים יותר תלמידים

שלמדו וממליצים על הקורס הנה התשדיר

 

 

 

 

 

 ו

 

 

 

  מאז, נוספו להכנסותי עוד מאה ושמונה אלף ₪ בחודש, רק מקורס מנעולן האינטרנטי בישראל.

  

 

"קורס מנעולן מקוון" תורגם לשפות נוספות ויפעל בעולם בשתיים-עשרה שפות נוספות.

 

 

לרכישת הקורס והתחלת הלימודים לחץ כאן  

 

 

 

השמים הם אינם הגבול  
והעיקר אל תפסיק לנסות
בברכת הצלחה ענקית
בועז פמסון מייסד ומנהל
הקורס של המיליונר

קורס הדרכה אינטרנטי להגדלת הון עצמי
101 שיעורים כיצד להגדיל הכנסות

 

 

הקורס של המיליונר:מאה ואחד שיעורים איך להגדיל הכנסות מאת בועז פמסון, מנעולן במקור וכיום יזם ואיש עסקים מצליח